26 באוקטובר, 2008 מאת אלי הורביץ
1. בחירת אובאמה מעוררת רגשות שמחה במיוחד בקרב מי שלא משתייך לזרם המרכזי בחברתו - ‘ניצחנו’, ‘כן, אנחנו יכולים’. על מרקע הטלביזיה חוזרת ומופיעה דמותו של צעיר שיצא זה עתה מהקלפי, רוקד וצוהל - ‘עשיתי את זה בפעם הראשונה, אני השפעתי על ההיסטוריה’. האם זו התפרצות של מחאה אשר תגביר מתחים ושסעים בין קבוצות ומגזרים? או אולי זהו ביטוי לצמא להרגיש שייכים, ורצון לקחת אחריות משותפת, אשר יובילו לאיחוי ושילוב?
2. הדרך ארוכה במיוחד בכל הנוגע לחברה הערבית בישראל – בסקר השנתי של המכון לדמוקרטיה, 57% מהיהודים בישראל הגדירו את עצמם קודם כל כיהודים, ו-39% כישראלים. לעומתם, 45% מהערבים בישראל הגדירו את עצמם קודם כערבים, ו-24% כפלסטינים. תנאי הפתיחה לא מעודדים, וקשה לדעת מהי המגמה לעתיד. כדאי לקרוא את מאמרו של השאם נפאע בעיתון הארץ, בו הוא בוחל בקיום משותף וקורא לעמידה איתנה. נדמה שמקרה אובאמה מלמד שחתירה לאחריות משותפת, חייבת להישען על רצון להשתייך ועל נכונות לשייך.
3. בבחירות לרשויות המקומיות ברחבי הארץ בעוד כמה ימים יתחרו רשימות של ‘צעירים’. אפשר להתבונן מהצד בציניות ובביטול ולייחס למתמודדים אופורטוניזם ונאיביות. הרי רובם בוודאי יכשלו. מאידך, אם תופעת אובאמה רלבנטית גם לנו, מנהיגות צעירה ונקייה אינה חלום באספמיה. בהתקרב הבחירות הכלליות, המפלגות נערכות לבחירות מקדימות. בינתיים רק בני 60+ שהיו ופרשו וגמלאי מערכת הביטחון מחזרים על פתחיהן. היכן הדור הבא?
4. אלכסנדר פן כתב ב-1928 (כשהיה בן 22): “השמש – גיהנום צלוי; אדמת פתי – צבר וחול; אני זורק לך בגלוי: איני יכול!; איני יכול את נאקו של אוח; את השרב אשר אפו חרה; את החיים על חוד החוח; לקרוא מולדת – מכורה.; טרוף עתיק נותן בי אש-קולו; אבל איני יכול…עדין – לא.”
נושאים: הדור הרביעי, ערביי ישראל, ממשלה ובחירות | אין תגובות »
17 באוקטובר, 2008 מאת אלי הורביץ
1. נקודת מבט: לפני כמה ימים פרסם משה ארנס מאמר בעיתון ‘הארץ’ תחת הכותרת ‘מפולגים ניפול’. במאמר מצביע ארנס על ניכור מהמדינה ומהחברה בקרב קבוצות מיעוט: ערבים, חרדים ודתיים-לאומיים. מדוע שאלה של לכידות חברתית בכלל רלבנטית במדינה דמוקרטית? כיצד אפשר למדוד ניכור או לכידות? האם הכל אחריות של הממשלה, או שגם לחברה ולאזרחים יש תפקיד? ואיך אפשר לתרגם את הדאגה הזו לתכנית עבודה?
2. חצי נחמה: ביום שלישי השבוע במשחק אימון בין נבחרות צרפת ותוניסיה בכדורגל, אוהדי נבחרת תוניסיה (מהגרים תוניסאים אזרחי צרפת) קראו בוז במהלך נגינת ההמנון הצרפתי. נשיא צרפת סרקוזי קרא לבטל כל משחק שבו נשמעות קריאות בוז בעת נגינת המנון. פוליטיקאים צרפתים אחרים קראו לבטל משחקים של נבחרת צרפת עם נבחרות מצפון אפריקה.לעומתם, מישל פלטיני ואחרים ביקרו את התגובה ואמרו שתמיד נשמעות קריאות בוז ושלא ניתן להציב שוטר ליד כל אוהד.
3. דו קיום: אירועי עכו מיום הכיפורים מאוד מדאיגים. אלו הקוראים להפרדה ואלו התופסים ‘דו-קיום’ כחיים נפרדים, רואים באירועים הוכחה לטיעונם. כל אחד יחייה את חייו בנפרד, איש תחת גפנו, וגדר של שכנות טובה ביניהם. כמה שפחות מפגש, וכמה שפחות מגע, כך ייטב. לעומתם, מי שמאמין בחיים משותפים בין יהודים לערבים בישראל, חייב לקוות שאירועי עכו הם היוצא מהכלל המעיד על הכלל, וחייב לפעול שכך זה ישמר. כאשר מתעמלת נופלת מהקורה, ידוע שחייבים מיד להעלותה לשם מחדש. קיומו או ביטולו של פסטיבל עכו הוא צומת מבחן.
4. שובה של הממשלה: לפני המשבר בשווקים הפיננסיים, אם סקטורים בחברה הישראלית היו מנפיקים מניות, השקעה נבונה הייתה נראית בערך כך: 40% בכלכלה בדגש להייטק הצומח, 25% באוניברסיטאות המחקר השומרות על הגחלת, 20% בחברה האזרחית המתפתחת, 10% בצבא כרשת ביטחון, ו-5% בממשלה בשביל המצפון. ומה היום? הכלכלה בצניחה, האוניברסיטאות גוועות, והחברה האזרחית על ספה של אי ספיקת ריאות. כיצד הייתם משנים את הפוזיציה שלכם היום? האם משקיע נבון היה שם את הונו בצבא, ובעיקר בממשלה?
נושאים: חברה אזרחית, הדור הרביעי, ערביי ישראל, ממשלה ובחירות | תגובה אחת »
